סקירה

סקירה דילמה ספרותית:

ידוענים רבים מצלמים את עצמם ברשתות החברתיות ומתעדים את עצמם, איפה הם מטיילים, עם מי הם נמצאים, מה הם אוכלים, מצלמים את המשפחה והילדים וכ'ו... אך ברגע שזה מגיע לפפראצי, לעיתונות ולפרסום האישי הם ננעלים ולא מוכנים להיחשף, למרות, שלרוב זה קורה והפרסום והפפראצי מתקיימים בכל זאת.
אופיר(שנה) שואל האם בשל היותם ידוענים, ויתרו למעשה מראש על פרטיותם? האם לסלבריטאים יש את הזכות כי לא יוטרדו ע"י צלמי פאפרצי ו/או עיתונאי רכילות? האם כתבות הרכילות הינן "עניין לציבור"?
הוא טוען ששאלת "עניין הציבור" בפרסומים פוגעניים על ידוענים היא שאלה מקשה ומאתגרת, שכן ידוענים נבנים ואף מתפרנסים מעצם העניין שהם עצמם יצרו את העניין הזה אצל הציבור בחייהם ובמעשיהם, ואולם, איפה עלינו לשרטט את הגבול בין פרסום אמת שיש בו עניין לציבור ובין פרסום אמת שאינו מעניין את הציבור, ופגע באדם הידוען?
דקל (2017) מסכימה עם אופיר (שנה) וטוענת כי מרוב שהמעריצים וקהל היעד מקבלים יותר ויותר פרסום וכניסה לחייהם האישיים של הידוענים, הידיעות הללו גורמות להתעסקות רבה יותר בחדירה לחייהם הפרטיים וכך הצופים והמעריצים ירצו לדעת יותר , לראות יותר, לחוות את תחושותיהם ולהגיב. הידוענים לא מעניינים את הציבור. הפוך. הציבור מתעניין באותם ידוענים אשר מוצגים בכל מקום.
ניו יורק טיימס (2016) טוען שבשנת 2012 פרסם גוקר (אתר רכילות) קטע קצר מתוך קלטת הסקס של האלק הוגן (מתאגרף לשעבר) . דאולריו, לשעבר העורך הראשי של האתר, אשר כתב בו על המשיכה שבקלטות סקס של סלבריטאים.
דבר זה דוגמה אחת מתוך מאות, המעידה על צריכתם של הציבור על התעסוקה בחייהם האישיים של הידוענים.
אברהם (2017) מספרת בכתבתה שקרן פלס שבסך הכול רצתה לעשות יום כיף לבתה בת השלוש, לונה, אבל צלמי הפפראצי כל כך התרגשו לראות את השתיים בתל אביב שהם עטו על כלת השמחה והבהילו אותה. ואני שואלת, את אדם כל כך מפורסם, יש לך מלא עוקבים באינסטגרם בכל הגילאים, ובנוסף לכל מצלמת את הילדים שלך באינסטגרם בתמונות מסתירות פנים, אז איך את לא מצפה שצלמי הפפראצי יירדפו למקומות שאת הולכת אליהם בייחוד עם זה עם ילדייך?"עניין מרכזי" (2016) מספר בכתבתו, שלאחר לידתה של בר רפאלי החליטה בר ביחד עם בעלה עדי עזרא שלא יפרסמו את ביתם הקטנה ליב עזרא.


דקל (2017) אומרת כי הגורם המרכזי הוא שההיררכיה של החדשות בעידן המודרני, היא המציבה, אדם שקורא עיתון בוקר רואה תמונה של בר רפאלי לצד כתבה על הילדים המתים בסוריה באותו גודל פונט,
למה התקשורת נותנת לזה כל כך הרבה מקום? פשוט לא ניתן האפשרות להימלט מהעובדה שזה בכל מקום .התקשורת היא זאת שמלעיטה אותה ועוד רבים וגורמת להתעניינות בחייהם הפרטים של הידוענים גם אשר הם לא מתעניין בהם.
אופיר (שנה) אומר שאחד הגורמים המשפיעים על הפרסום הוא זכותו של כל אדם להביע דעתו ולחשוף מידע וצילומים אודות אחר מבלי שיוטלו על התבטאותו, מגבלות או סנקציות. אם עומד בהגנה "אמת דיברתי", הכוללת של תנאים מצטברים :האחד שהפרסום היה "
ניו יורק טיימוס (2016) אומר שעורכי האתר היו צריכים לנהוג לפי כללי האתיקה העיתונאית. הם היו יוצרים קשר עם בולה ומבקשים את רשותו לפרסם את הקלטת, או לפחות מזהירים אותו כי הם עומדים לעשות זאת. פרסום הקטע נועד רק כדי למשוך הקלקות של קוראים והכנסות כלכליות מפרסום.
אברהם (2017) אומרת שהתקרית הלא נעימה עם צלמי הפפראצי גרמה לקרן פלס להעלות סטורי מאוד זועם באינסטגרם שלה עם מסר חד וברור: "פאק יו"
וכי "עניין מרכזי" (2016) אומר שחוסר החשיפה של הילדה ליב גרם לבקשה של שלא לעשות זאת ועורך דינה של בר רפאלי ובעלה עדי עזרא שלח מכתב למדורי הרכילות בבקשה שלא לצלם את התינוקת.


ניו יורק טיימוס (2016) מצאו פיתרון כי החברה (גוקר) נדרשת לשלם ערבות של 50 מיליון דולר לפני הערעור, אך היא ככל הנראה תערער גם עליה והמתאבק לשעבר האלק הוגן יקבל פיצויים בשווי 115 מיליון דולר מאתר המדיה והרכילות גוקר בשל הפרת פרטיותו.
אופיר (שנה) מספר שבארה"ב מצאו פיתרון וכי בתי המשפט הפגינו גישה מתירנית יותר כלפי עיתונאי רכילות וצלמי פפראצי. שאלת עניין הציבור וההגנה אשר היא פורסת לזכות הנתבע, תיקבע לפי עוצמת פגיעת הפרסום, במילים אחרות, ככל שהפרסום יותר פוגע בפרטיות או בשמו הטוב של הידוען, כך נרים את המשוכה גבוה יותר בפני הנתבע המבקש לטעון כי מדובר בעניין לציבור.



לפי תקנון האתיקה העיתונאית, לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ללא הסכמתו של אדם דבר הנוגע לפרטיותו והעלול לפגוע בו, אלא אם קיים עניין ציבורי בפרסום ובמידה הראויה. פרסום דבר כאמור מצריך ברגיל בירור מוקדם עם הנוגע בדבר ופרסום הוגן של תגובתו.
לסיכום, ניתן לראות שקיימות שאלות רבות על עניין זה אך תמיד אפשר למצוא פשרה ופיתרון.
לדעתי צריך לפתוח אתר רק לידוענים שבו כל ידוען צריך להגדיר על עצמו מה מותר ומה אסור וכך הציבור, כתבי העיתונים, המפרסמים, צלמי הפפראצי, מדורי הרכילות וכ'ו.. ידעו במפורש כיצד למנוע טעיות